אני כיתת כוננות בלי נשק.

מאז ה 7/10 אני כיתת כוננות. אני כיתת כוננות של עצמי, של הבנות שלנו, של הבית, של המשפחה. אני כיתת כוננות לשמירה על הנפש, על החיוניות, על שמחת החיים. אני כיתת כוננות ללא יישוב או בית פיזי לשמור עליו, כיתת כוננות של הקן המשפחתי שיצרנו ובנינו ב 15 שנים האחרונות. וכל עוד אנו עקורים מבית, כל עוד אנו עדיין מעבדים את האסון שפקד אותנו לפני כארבעה חודשים אני נאלצת להמשיך ולהיות כיתת כוננות בלי נשק. רק עם הלב הקטן, הפגיע והחזק שלי. שלום ונעים מאוד, שמי רעות, אני בת 46, פסיכודרמטיסטית, נשואה ואמא לשלוש בנות, מפונה מהעוטף וכיתת כוננות של אישה אחת. (ציור: שושקה אנגלמייאר)

הפחד הגדול ביותר שלי מאז ה 7/10 הוא שלא נעמוד בזה, שנתפרק, שנחשוב ונאמין שאנו לא מסוגלים לעמוד בשבר שנוצר בליבנו בעקבות השבר של הקהילה שלנו, בעקבות הטבח האכזרי שביותר שנעשה בישראל מאז הקמתה, טבח שנעשה על בני הקהילה שלנו במועצה אזורית אשכול. כולנו, בני משפחתי ואני, השכנים שלי וחבריי מהמושב, יצאנו שלמים ובריאים בגוף, ללא שריטה. הגוף שלם אבל הנפש פגועה, היא מבקשת, זועקת לשמירה והגנה למרות שהיא לא נראית, היא צריכה וזקוקה לטיפול משמעותי ורציף בדיוק כמו שהגוף היה צריך במידה והוא היה נפגע.

לכן ובאופן טבעי ומידי לקחתי לי את התפקיד של כיתת כוננות. עמית האיש שלי עסוק מתחילת המלחמה בעבודתו בקיבוץ יד מרדכי, הוא ממוקד בהצלת מקור פרנסתם של עשרות עובדים ובני משפחתם, לכן אני כיתת כוננות של אישה אחת. אומרים שצריך כפר שלם כדי לגדל ילד אחד, ולפעמים אני מרגישה שאני צריכה עם שלם חזק ומאוחד כדי לתמוך ולחזק כיתת כוננות של אישה אחת.

לפני כשבוע, עם שחרורם של רבים מהמילואימניקים, הרגשתי שגם אני צריכה לשחרר את עצמי מהתפקיד, להוריד את עוצמת הדריכות, להרפות ולהתרכז בתהליך הריפוי האישי שלי. חלצתי נעליים, הסרתי מדים ונשק דמיוניים ופשוט התחלתי לבכות. בכיתי על אובדן החיים של הנערות שטיפלתי בהן, על אובדן החיים של ההורים שהדרכתי, על החברות והחברים המיוחדים וטובי הלב שנרצחו באכזריות. הבכי עליהם התערבב עם הבכי על הבית שהיה לנו ונשאר שם מאחור, בשטח צבאי ספק סגור ספק פתוח.

בתמונה: הדרך הבייתה. מ.א אשכול

האם מותר לי לבכות על הבית והקהילה שהשארנו מאחור בזמן שכל כך הרבה אנשים יקרים לי איבדו הרבה יותר מזה? בחדרי חדרים, בפרטיות שהיא ביני ובין עצמי מותר לי. נתתי לי לבכות על ההשקעה רבת השנים שלי להשתייך, להיות חלק מקהילה כל כך מיוחדת ויקרה, קהילת מושב עין הבשור ומועצה אזורית אשכול. שם, במקום בו הלב שלנו בחר להשתקע ולהיבנות גילינו סוג של אנשים שלא ידענו שיש כמותם, אנשי לב ואדמה.

"האם תחזרו לשם?" אנשים מרבים לשאול אותנו. לא מציינים את שם המקום היפה והמיוחד שהוא הבית שלנו. הם שואלים ותשובה אין. מאז הטבח הפירוק נוכח סביבנו, בתים, משפחות וקהילות שלמות התפרקו, לכן אני מרגישה שחלק מתפקידי ככיתת כוננות משפחתית היא לשמור עלינו מהפירוק הזה, שלא יחדור ויגיע גם לתא המשפחתי שלנו. האם לחזור הבייתה ישמור אותנו מאוחדים ושלמים לאורך זמן? האם לבנות את עצמנו מחדש ישמור אותנו שלמים ומאוחדים? או אולי רק ההסכמה להישאר ביחד עם השאלות הללו ללא תשובות, בהמתנה מורטת עצבים שאינה מתקרבת לעוצמת ההמתנה מורטת העצבים של בני קהילתנו המחכים לשובם של יקיריהם מהגיהינום בעזה.

בתפילה לשובם ושובן של אחינו ואחיותינו מהשבי במהרה שלמים ובריאים, לרפואת הפצועים והפצועות בגוף והנפש ולשלום עם ישראל כולו, בארץ ובתפוצות.

תודה שקראתןם, אם הטקסט נגע בכן ותרצו להגיב אליו כתבו לי ל rayshlomi@gmail.com